פרשת מקץ, בראשית, פרקים מא-מד

25.12.16 כ"ה כסלו תשע"ז

ליאור טף

 

על פי המילון "פרופורציה" היא "יחס בין דברים בכמות, בגודל ובמידה".
כל אדם שעבר זעזוע נפשי בחייו נאבק תמיד ביחס בין אותו הזעזוע לבין זעזועים אחרים שפוקדים אותו – ומשווה. אנחנו, בני האדם, אוהבים להשוות – אצל הירקן, בין בני זוג, יתרה בבנק, גובה, משקל – וגם זעזועים נפשיים, חיוביים או שליליים. לעתים ההשוואה מביאה לעימות פנימי, שכן – ממתי מתחילים להשוות?
"קח אז זה בפרופורציה", אומרים תמיד, "יש דברים יותר גרועים", ולמעשה, ממליצים לשים את הדברים ביחס הוגן. אך האם באמת אפשר להכניס את כל האירועים בחיים לאותה המשוואה? האם צריך?

בעוד אני עוסק בנושא הזה, שמעתי סיפור מופלא שהתרחש אי שם בחודש אוקטובר 1963 למניינם. הסיפור על זושה ואברם, ניצולי שואה ששרדו את התופת וזכו לעלות לארץ ישראל ולהעמיד בית ומשפחה בעיר הקודש והגלים הגבוהים – נתניה.
אברם הוא סנדלר צנוע שאינו מרבה במילים, וזושה היא עקרת בית המתמחה בהגדרת המושג "אימא פולניה", ובאפיית עוגיות מנחמות. בדירת שני חדרים צנועה, עם ריח נפטלין ואבקת סוכר מתוק, הם חיו בעיקר את העבר ואת העתיד לבוא.

בתם הצעירה שלומית, שבדמה זורם גם כן זיכרון המלחמה ההיא, התעוררה יום אחד לקול זעקות רמות מהסלון המשפחתי (שהיה גם חדר השינה שלה); בעיניים מנומנמות ראתה את אִמה מחזיקה בידה את הווילון הצהוב הגדול שכיסה את חלונות הסלון ורוטנת לעברו כאילו כל רגע היה יכול להתעורר לחיים ולענות לה. "איך הוא עשה את זה?!? הוא לא מתבייש?!?" זעקה זושה. "זה לא יכול להיות!" זה הזמן לציין כי זה לא היה וילון רגיל. הווילון הצהוב הענק (שכיסה בפועל חלון זעיר בגודל מטר על מטר), היה עבור זושה הפריט הראשון שרכשה בחייה החדשים ונחשב בעיניה מותרות: וילון "מפואר", "של עשירים". כמה סמלי. אבל היי, זה רק ווילון, כן? מה כבר יכול להיות?

בירור קל העלה שהווילון האהוב על זושה נשלח לניקיון יסודי אצל הכבסן השכונתי וחזר ממנו עם פגם קל בקצהו השמאלי התחתון.   
"אני לא מאמינה שהוא עשה את זה!! זה אסון!" המשיכה והוסיפה כמה ביטויים ביידיש שפשוט אי אפשר לתרגם לעברית. "עגמת נפש!!" הוסיפה. שלומית קמה מהספה באסרטיביות, משכה את הווילון בכוח מידה של זושה וצעקה: "די!! די כבר!! תפסיקי לצעוק!! ממה את עושה עניין?! בחיים לא ראיתי אותך ככה! את, אימא, שעברת את מחנות ההשמדה הגרועים ביותר, את השואה הנוראית, שאיבדת את כל משפחתך תחת זוועות הגרמנים… איך את מצליחה להתעצבן כל כך מלכלוך קטן ומטופש בווילון?? מי בכלל רואה את זה??"
זושה עצרה, הסתכלה אל בתה היחידה בעיניים ואמרה: "שלומיתק'ה, אחרי כל מה שעברתי שם, אם לא הייתי יכולה להתרגז על הווילונות, לא הייתי יכולה לחיות. היו צריכים לשים אותי מזמן בבית משוגעים".
ביודעין, או שלא ביודעין הוציאה זושה את זוועות השואה מהמשוואה של חייה היום־יומיים וכלאה אותן רק בסיוטי הלילה. את ה"אסונות הנמוכים" הפרידה לכדי משוואה אחרת, משוואה של ימי חול – כדי לשמור על שפיותה.  

השקפת העולם המרתקת של זושה מזכירה לי את דבריו של רבי שמחה בונים מפשיסחה לתלמידיו: 
כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים, כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך:
בכיס הימני מונח המאמר: "בשבילי נברא העולם" (משנה, סנהדרין ד, ה),
ובכיס השמאלי: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז).
(מתוך: מרטין בובר, האור הגנוז – סיפורי חסידים)

גם אצל זושה, וגם בחיינו, נראה שזהו, למעשה, כל העניין – "פרופורציות".
יחס בין דברים בכמות, בגודל ובמידה.

 

בתצלום: אימא שלי וזושה דודתה, שנות ה60' המוקדמות.

 

על הכותב:

ליאור טף הוא ירושלמי טרי, סטודנט לתואר שני במכון שכטר, מוזיקאי, צופיפניק בנשמה ומנהל מחלקת ניו־מדיה בקרן תל"י. כותב ומנגן בכל יום שישי בבלוג "ארמון בזמן".

 

לתגובות והערות- לחץ/י כאן

לקריאת הפרשות הקודמות של "פותחים שבוע" לחץ/י כאן

לא קיבלת את המייל מאיתנו, אך היית רוצה להצטרף ולקבל בכל שבוע את "פותחים שבוע"?
להצטרפות לרשימת התפוצה של "פותחים שבוע" לחץ/י כאן