פרשת יתרו, שמות, פרקים יח-כ

11.2.17 ט"ו שבט תשע"ז

על האהבה

שרה שי

להיות סבתא זה לא פשוט. משנעשיתי סבתא, חזרו אליי תחושות ורגשות שחשבתי שכבר השלמתי אִתם עם התבגרותם של ילדיי. 

שוב אני מרגישה "מחולקת" כל הזמן – כשאני בעבודה (רוב הזמן), אני חושבת על המשפחה, על האיש שלי, שאנו לא מתראים דיינו (אבל גם הוא עובד, אז אני ממש בסדר!); על הבנים והכלות שמפלסים את דרכם המקצועית וזקוקים לתמיכה (אבל זה הזמן שלהם, לא? אני הסתדרתי, גם הם יסתדרו); על הסבא הגדול והסבתות הגדולות (יש לנו שלושה כאלה ששברו את כל הסטטיסטיקות); ועל הנכדים, אוי הנכדים…

הנכדים הקטנים שעוד לא למדו לומר "סבתא", ואני רוצה להיות להם דמות משמעותית, ליצור את הקשר שיאפשר לי ליצוק לתוכם קצת ממני, זה דורש זמן; והנכדים שכבר יודעים לומר "סבתא", בכל כך הרבה מתיקות – שאני ממש צריכה להיות לידם. דווקא הקשר שכבר נוצר, זקוק שיטפחו אותו (וכמובן, שלא יחליפו אותי בסבתא אחרת), גם זה דורש זמן.

ואני כל כך רוצה להיות בשבילם, לתת להם – ואין לי מספיק זמן. להזכירכם, אני חושבת על כך בהיותי בעבודה!

ומה שיותר גרוע, אני רוצה גם זמן לעצמי. חוצפה, אה? בין העבודה לבין הבית, בין הדרישות המקצועיות לבין צורכי המשפחה, ואיפה אני? ספרים? סרטים טיפשיים? טיולים רק בשניים? האם כל אלו הם מותרות?

הסוד בעיני נמצא בתמציתה של היהדות: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".  

כמוך, אני אומרת לעצמי, ואהבת כָּמוֹךְ, היי, אל תשכחי אותך – את עצמך.

משוואת האהבות חייבת להתחיל מאהבה עצמית, האהבה המאפשרת לי להעריך את עצמי, ליצור תחושה של הערכה עצמית וביטחון במקומי בעולם, האהבה שבסופו של דבר גורמת לי להגיע אל המשפחה מתוך תחושת ערך עצמית, מלאה ויכולה לתת להם מעצמי. 

אם לא אגיע מלאה, כיצד יהיה בי הכוח למלא את האחרים? כן, מובן שזה נכון לשני הצדדים, זו בדיוק הסיבה שאני מעודדת גם אותם למצוא את המקום בו הם מתמלאים עוד טרם הם באים לתת לאחרים (העידוד הזה, הוא שגורם לבני וכלותי לבדוק ביומן שלי מידי שבוע מתי אני פנויה להיות עם הנכדים ולפנות אותם- להתמלא!).

אז מהו המקום הזה? מהו המקום שממלא? זהו הביטוי המסכם האומר "אֲנִי ה'" – אהבו את האחרים כמוכם כי בצלם אלוהים נבראתם. בצלם אלוהים, זהו הגרעין הפנימי שיוצר את הייחודיות שלנו, את האלוהות שבנו.

גרעין זה הוא שממלא אותנו ומאפשר לנו למלא אחרים. הגרעין הזה מתמלא מכל מה שעושה אותנו מאושרים ונותן לנו תחושה שאנו יכולים הכול – אנחנו אלוהים (הפסיכולוגיה קוראת לכך – אומניפוטנציה). וכדי שהוא יתמלא אנו צריכים "להאכיל" אותו בכל המפגשים החשובים לנו, גם במפגש הפרטי שלנו עם עצמנו.

תמונת אילוסטרציה

אז מהו הלוּז[1] שלכם, הגרעין הפנימי הייחודי שהוא מרכז המלאות שלכם? – חברים טובים? מפגש שבועי בבית קפה? ספורט? תחביב? חפשו אותו, חברו אליו, השלימו אתו! וכך, כשאתם באים מלאים, יש לכם הכוח לתת לאחרים, לקבל מהם, בלי להתרוקן, בלי לרוקן אותם.

ג'ובראן חליל ג'ובראן כתב שיר שנקרא "על האהבה", והנה קטע קטן ממנו:

הָאַהֲבָה אֵינָהּ אָדוֹן וְאֵין לָהּ אֲדוֹנִים, הִיא לְעַצְמָהּ קַיֶּמֶת.

כַּאֲשֶׁר אוֹהֵב אַתָּה, אַל תֹּאמַר – אֱלֹהִים בְּלִבִּי

אֱמֹר – אֲנִי בְּלֵב הָאֱלֹהִים.

 

 לכו לחפש, מצאו את האלוהים שבתוככם וזה המקיף אתכם, התמלאו ממנו ומלאו את האחרים.

 

להנאתכם, סרטון ובו משל מקסים – "האבנים הגדולות", המתקשר לדברים:

https://www.youtube.com/watch?v=0QiXJ3kT74I

 

על הכותבת:

שרה שי היא סמנכ"ל בקרן תל"י בימים ראשון עד חמישי. ביום שישי היא מארחת עם אישהּ כעשרים בני משפחה, הגרים בשמחה ובנחת באחת מגבעות השומרון. בואו, אתם מוזמנים!

 

[1] "לוז", בהשאלה, העיקר, המהות. יש הרואים בלוז סמל לחלק האלוהים שבתוכנו. המילה מופיעה במדרש בראשית רבה כח, סימן ג'.


 

לתגובות והערות- לחץ/י כאן

לקריאת הפרשות הקודמות של "פותחים שבוע" לחץ/י כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של "פותחים שבוע" לקבלת מייל שבועי- לחץ/י כאן