פרשת ויקהל-פקודי, שמות, פרקים לה-מ

18.3.17 כ' אדר תשע"ז

לעילוי נשמת אבי מורי, יוסף בן-דוד בוקובזה, שהלך לעולמו בכ"ח באדר א' תש"ס, שבת פרשת ויקהל.
אבי זכה להקים קהילה יהודית חיה ותוססת בפרברי פריס בשנות השישים של המאה הקודמת, עת הייתה צרפת מדבר קהילתי עבור מאות אלפי מהגרים יהודים מצפון אפריקה.

 

סופרים אותנו!
מנהיגות ללא כוחנות

אווה הלחמי

שתי הפרשיות ויקהל ופקודי נקראות יחד השנה, ובנפרד בשנים מעוברות. מכל מקום, יש קשר הדוק ביניהן – שתיהן עוסקות בבניית המשכן הלכה למעשה.

לפנינו חזרה, כמעט מילה במילה, על פסוקים מפרשיות קודמות שבהם אלוהים מצווה על משה לבנות את המשכן לפרטי פרטיו, אולם הפעם מיישמים את התכנית  אנשים "חכמי לב", כמו בצלאל ואהליאב.

הפועל הפותח את הפרשה "ויקהל" – "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם" (שמות לה, א) – מעורר תמיהה: מה בדיוק עשה משה? רש"י מפרש: "משה אינו אוסף את האנשים בידיים אלא הם נאספים על פי דיבורו" .

אפשר להרחיב ולומר שמשה לא השתמש בכוח הפיזי הארגוני-פוליטי שלו, אלא גרם לבני ישראל להתאסף בכוח ערכי-רוחני, ואף חינוכי.

כזכור, הדיבור לא נמנה עם החוזקות של משה, ואף להפך, הוא היה הצד החלש שלו, כפי שהוא העיד על עצמו: "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, י), "הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם" (שם ו, יב). אך נראה שמנהיגותו של משה איננה מושתתת על רטוריקה (אמנות הדיבור) או על כלים דידקטיים כלשהם, ואף לא על מקומו הרם בהיררכיה, אלא על יכולתו ללכד את העם סביב רעיון או אידאל.

בין שתי הפרשיות הצמודות האלה עומדת שאלה על מהות הקולקטיב שיצר משה: איך הוא נוצר ולשם מה? ומהם היחסים בין הקולקטיב ליחיד הנובעים ממנו? לכאורה, "ויקהל" היא תנועת איסוף שבה היחידים אינם בולטים, והדגש הוא על הקהילה, ו"פקודי" הוא  דו"ח של מספרים וטבלאות ("פקודי המשכן" ו"פקודי העדה"). אולם להפתעתנו פרשת ויקהל מתארת פרטי פרטים של חומרי גלם שהביאו למשכן יחידים – גברים ונשים: "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם", נוקבת בשמות האמנים שבנו את המשכן, והפועל הרווח בה הוא "ויעש" – בלשון יחיד; ואילו פרשת פקודי מתארת את סיום בניית המשכן והפועל עש"ה מופיע בה בעיקר בצורת הרבים שלו "ויעשו".

על פי מודל זה, כדי להשפיע עלינו לנהוג במידה מסוימת של דואליות: להדגיש את היחידים, מחד גיסא, ולשוחח שיח מאחד משהמשימה הושלמה, מאידך גיסא. האינדיבידואלי והקולקטיבי כאן הם משלימים ולא הפכים מנוגדים.

יש כאן הצעה יפה לכל המנהיגים והמחנכים המבקשים להשפיע על קהילה: בבואכם ליצור קולקטיב למען עשייה משותפת, אל תשכחו את הפרטים המרכיבים אותו. דאגו שכל אחת ואחד יביאו את הדבר הייחודי שהם יכולים לתרום כדי שיהיו חלק מהמבנה המוגמר. ובשעת דין וחשבון, אל תשקעו בפרטי הפרטים והדגישו את התוצאה המיוחלת והמלכדת. כלומר, חינוך למימוש עצמי וחינוך ללכידות חברתית יכולים לדור בכפיפה אחת.

גם ספירת היחידים המוזכרת בפרשתנו (המפקד) נעשית במתן מחצית השקל. לכאורה, זו פעולה טכנית שאינה מבחינה בין היחידים, אך למעשה משמעותה היא שכל אחד יהיה חסר ללא חברו.

יש מסורת ביהדות שאסור למנות את ישראל, אפילו לדבר מצווה (בבלי, יומא כב,ע"ב), ולכן יש הנוהגים לספור עשרה למניין לא מספרית אלא באמירת פסוק שבו עשר מילים. מסורת זו מזכירה לנו את הדרך שבה הקהיל משה את בני ישראל לעדה וספר אותם בסיום עבודת המשכן – היחידים והקהילה בעת ובעונה אחת.

יש לנו מניין- קרדיט לדב אברמסון

"יש לנו מניין?", דוב אברמסון

 

על הכותבת:
אווה הלחמי היא מנהלת פרויקטים ומנהלת תכניות דיאלוג ומנהיגות בקרן תל"י. מאז עלייתה לארץ מילאה אווה תפקידים מגוונים בארגונים העוסקים בזהות היהודית-ישראלית לגווניה. היא נולדה בתוניס, גדלה בפריס וכעת מתגוררת בירושלים ואם לבן ירושלמי מלידה.


לתגובות והערות- לחץ/י כאן

לקריאת הפרשות הקודמות של "פותחים שבוע" לחץ/י כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של "פותחים שבוע" לקבלת מייל שבועי- לחץ/י כאן