פרשת במדבר, במדבר, פרקים א-ד

20.5.17 כ"ד אייר תשע"ז

רונית ארז

"מה, נעשיתם ליכודניקים?", "מה זה הדגל הגדול הזה שתלוי בחוץ?" שאלו חברים שהגיעו לבקר אותנו בשבת שלפני יום העצמאות.

אז זהו, שלא. הדגל אינו קשור לזהות המפלגתית שלנו, אלא לגאווה הלאומית ולחגיגת העצמאות של כ ו ל נ ו !

החברים שלנו השמיעו קול שאינו מייצג רק אותם. הם ביטאו תחושה הולכת ורווחת שמניפי הדגל הלאומי שייכים למחנה מסוים בעם, וכמי שאינם שייכים למחנה זה,  חדלו ממנהגם להדר את ביתם בדגל ישראל כפי שנהגו לעשות שנים רבות.

מדאיג. הבטן מתהפכת לי. הרצל ווולפסון בוודאי מתהפכים בקברם.

בשנת 1897, לפני הקונגרס הציוני הראשון הכריז הרצל: "אין לנו דגל. אנו זקוקים לדגל. בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים מן ההכרח הוא להניף סמל מעל לראשיהם", ודוד וולפסון השיב: "הנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו –  טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי".

גם בפרשת השבוע, פרשת במדבר, בפרק ב' מוזכרים דגלים: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ (במדבר ב, א-ב).

Camp_d'Israël_autour_du_tabernaclè_Occident._Carte_du_voïage_des_Israëlites._xviie_siècle (1)

 סדר חניית השבטים סביב המשכן.
איור: Jean-Baptiste Liébaux; המאה -17, מקור: הספריה הלאומית של צרפת

ורש"י מסביר: "בְאֹתֹת: כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו".

מחנה בני ישראל. שבטים שבטים. לכל שבט הצבע (תרתי משמע) שלו.

ממש כדברי הנשיא ראובן ריבלין בנאום שנאם במלאות שנה לכהונתו:

"אני עומד בפניכם היום, מכיוון שאני מזהה איום ממשי בהדחקה הקולקטיבית שלנו את התמורות שעוברת החברה הישראלית בעשורים האחרונים… שבט, שבט, שבט, שבט. באופן דומה, לכל שבט – מדורת השבט התקשורתית שלו. העיתונים אותם הוא קורא, ערוצי הטלוויזיה בהם הוא צופה… במדינת ישראל, המערכות היסודיות המעצבות תודעה, הן שבטיות ונפרדות… האתגר… הוא יצירת הישראליות המשותפת. למרות האתגרים שמעמיד בפנינו הסדר הישראלי החדש, עלינו לדעת: הפסיפס הישראלי המתהווה איננו גזרה – אלא הזדמנות אדירה. הוא טומן בחובו עושר תרבותי, השראה, אנושיות ורגישות. אסור שהסדר הישראלי החדש ידחוף אותנו להיבדלות והיפרדות. אסור לנו לוותר על תפיסה של ישראליות משותפת… הדרך… עוד ארוכה וקשה – אבל, אם נאמין שלא נגזר עלינו, אלא נועדנו לחיות יחד – נוכל לאתגר".[1]

מילים כדורבנות. ואין כוונה לחזור לכור ההיתוך, יש הכרה בשונות וכבוד כלפיה.

ושוב מהדהד בראשי הפסוק "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". שבטים-שבטים אך מחנה אחד! כבר היינו בסרט הזה! זה אפשרי? המשימה היא יצירת ישראליות משותפת. אני עוצמת את עיניי ומדמיינת את דגל ישראל, כחול ולבן, מתנוסס בגאון מעל המחנה. כן, גם מעל לראש החברים שלי, אותו הדגל שהוא גלגולה של הטלית, ומחייכת.

כשאני פוקחת את עיניי וחוזרת למציאות המורכבת, אני אומרת "הנני", כבוד הנשיא. אני יודעת שלא עליי המלאכה לגמור, אך אין אני בת חורין להיבטל ממנה.[2] אני חלק מצוות תל"י "המזמן שיח קהילתי מהותי בזהות יהודית-ישראלית ברוח פלורליסטית… מחזק… תחושת שייכות ומחויבות לעם היהודי, למורשתו ולהמשכיותו… מחנך למעורבות חברתית… תורם לעיצוב דמותה של החברה הישראלית כמדינה יהודית ודמוקרטית",[3] ועוד…

רבה המלאכה, "ועוד לא אבדה תקוותינו". "שאו ציונה נס ודגל" ודגלוהו באהבה!

 

על הכותבת

רונית ארז היא מנחה פדגוגית ומנהלת מרחב צפון בקרן תל"י. רעיה, אימא וסבתא אוהבת. מחנכת. חברת קיבוץ הסוללים שבעמק יזרעאל, ציונית ונאמנה לשפה העברית.

 

[1] נאום השבטים של הנשיא ריבלין: https://goo.gl/2iPyME

[2] ע"פ משנה, אבות ב, טז.

[3] מתוך העקרונות המנחים לחינוך תל"י: https://goo.gl/dZbKZc


לתגובות והערות- לחץ/י כאן

לקריאת הפרשות הקודמות של "פותחים שבוע" לחץ/י כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של "פותחים שבוע" לקבלת מייל שבועי- לחץ/י כאן