פרשת בהר-בחוקותי, ויקרא, פרקים כה-כז

13.5.17 י"ז אייר תשע"ז

הרב גדי רביב

בפרשת בהר ניתנות לעם ישראל מצוות השמיטה והיובל. אלו הן אולי המצוות "הקשות" ביותר לעשייה.

בשנת השמיטה, החלה כל שבע שנים, האדם מצווה לעזוב את נכסיו הגשמיים. שמיטת הקרקעות אוסרת על עבודת האדמה ועל הנאה מתוצרתה, ושמיטת הכספים פירושה מחיקת חובות. בשנת היובל, כלומר כל חמישים שנה, מלבד האיסור על עבודת האדמה, היו משחררים את העבדים והנחלות היו חוזרות לבעליהן המקוריים.

האיכר שנדרש לזנוח את שדותיו לשנה שלמה, הנושה שהיה צריך לוותר על החובות שחייבים לו, ובעלי העבדים שהיו צריכים לשחרר את עבדיהם בשנת השמיטה, כולם נתבעו לוויתור ולהקרבה שבמושגי ימינו אי אפשר להעלותם על הדעת, כיוון שמדובר בסיכון ממשי לעצם הקיום שלנו ולרווחה הבסיסית ביותר של האדם והמשפחה.

מצוות היובל תובעת reset ("אתחול") גורף של חלוקת האדמות והחזרה שלהן לבעליהן המקוריים, כפי שחולקו לשבטים בתקופת ההתנחלות בארץ, על פי גודלם. דרישה זו אולי צודקת מבחינה מוסרית, אבל לכאורה היא בלתי אפשרית.

כדי ששמיטת השדות תהיה גמורה ומוחלטת, התורה מדקדקת ומצווה שגם את "הספיחים", כלומר את הזרעים שנזרעו לפני שנה ומשום מה לא נבטו, וכעת בחלוף שנה תמימה החליטו לנבוט, גם אותם אין לקצור, ככתוב: "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" (ויקרא כה, ה).

straw-on-the-field-Author Martin Vorel

Straw on the field.
Author: Martin Vorel

אפשר לנסות למצוא צידוקים ונימוקים תאולוגיים, מוסריים, חקלאיים, כלכליים וחברתיים לכל הדרישות החמורות והקשות הללו, וגם לחקור את ההתלבטויות ההלכתיות והמעשיות שנידונו בהקשר זה לאורך הדורות, ואפשר גם לנסות לתת למושג "שמיטה" מובן עכשווי ורלוונטי.

שמיטה לא עוסקת בדברים שליליים שאנחנו צריכים להיפטר מהם, כגון חלומות עקרים שעבר זמנם, חשבונות מיותרים עם בני אדם, או הרגלים רעים. להפך, השמיטה עוסקת דווקא בדברים הראויים והחיוניים ביותר בחיינו, דברים שהוויתור עליהם, או אפילו עצם הדחייה של מימושם, ייצרו עבורנו בהכרח קושי קיומי אמיתי, ולכאורה מיותר.

דווקא כאן מזמינה אותנו התורה לבדוק אם אי אפשר להשאיר, בתוך העומס הגדול והמחויבות האין סופית, פאה קטנה, לנשמה, לגוף, ללקט ממנה נשמה יתרה שחסרה לחיינו. נבדוק כל אחד ואחת מאתנו את עצמו: מה אני דוחה למחר, לשבוע הבא, לשנה הבאה, לאחרי שהילדים יגדלו, לפנסיה, למקרה שתישאר טיפה הכנסה פנויה? האם אני מקדיש או מקדישה זמן לדברים שהייתי רוצה לעשות היום: טיפה ספורט, להקשיב ל-929 בנסיעה, לקריאת עמוד יומי בספר, לטלפון לחבר או לביקור חולים? לאילו דברים קטנים אני לא מגיעה או מגיע כי קשה לי לשמוט את הדברים החשובים והגדולים?

אז כן, נשמוט יום אחד שעה מהעבודה, או נשמוט שעה אחת בשבועיים מחדר כושר, או נשמוט כמה רגעים אפילו מהשקט של השבת, פעם בחודש כי… כן… השמיטה היא סוג של חופש שאנו חייבים לעצמנו.

לקראת סיום ספירת העומר וחג השבועות ראוי שנשאל את עצמנו: האם באמת מלא הטנא? האם לא נותרו בשדותינו ביכורים חדשים להביא, שיבולים לקצור ותורה חדשה לקבל? האם לא צריך לפנות טיפ-טיפה מקום, חלל פנוי, לתורה חדשה ורעננה?

על הכותב:
הרב גדי רביב הוא רב רפורמי בקהילת "ידיד נפש" בכרמיאל, חבר קיבוץ יגור, מחנך בתל"י. מוסמך (MA) מאוניברסיטת חיפה בחינוך ובמחשבת ישראל, בעבר כיהן כשליח הסוכנות באירופה ובצפון אמריקה. במסגרת עבודתו כמלווה רוחני בקרן תל"י הוא מנחה סדנאות מיוחדות לבני מצוות (כיתה ו'), טקסי קבלת ספר תורה חווייתיים, טקסים ופעילויות לחגים, קבלות שבת שכבתיות ועוד.


לתגובות והערות- לחץ/י כאן

לקריאת הפרשות הקודמות של "פותחים שבוע" לחץ/י כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של "פותחים שבוע" לקבלת מייל שבועי- לחץ/י כאן