פרשת בהעלותך, במדבר, פרקים ח-יב

3.6.17 ט' סיון תשע"ז

מרגלית קונשטוק

על שלוש מנורות, אורו של העם וירושלים אחת!

מנורת המשכן מוזכרת בפרשת השבוע, מנורת המקדש, המזכירה בתיאורה את סמל המדינה, מוזכרת בהפטרה,[1] ומנורת הכנסת,[2] המנורה הניצבת בגן הוורדים בירושלים ועל קָנָהּ המרכזי מופיע הפסוק מהפטרת השבוע: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכריה ד, ו), מחברת ביניהן.

שלוש מנורות, בשלוש תקופות היסטוריות, שלושתן נושאות עמן מסר לאומי-רוחני.

סמל המדינה800px-Menorah_0307

                         המנורה בסמל מדינת ישראל                                 רפליקה של מנורת המקדש. על פי מכון המקדש

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מנורת הכנסת. צילום: ד"ר אבישי טייכר. מתוך אתר פיקיוויקי

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר, ח, ב).

רש"י מסביר את ייחודיות הדלקת המנורה: "בהעלותך- אמר לו הקב"ה …שאתה מדליק ומטיב את הנרות… שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה אל מול פני המנורה – אל מול הנר האמצעי שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה. יאירו שבעת הנרות – שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי".

כלומר, כדי להפיץ אור לא די בכך שהנרות ידלקו ויעלו כל אחד בעצמו, אלא חייב להיות להם גוף מרכזי שכלפיו הם מכוונים.

אחרי מתן הצהרת כורש[3] ניסה הנביא זכריה לשכנע את גולי בבל לחזור לירושלים. הוא מספר להם את חלומו על המנורה, על נער ובידו סרט מידה שבא למדוד את אורכה ואת רוחבה של ירושלים, ועל ההבטחה ש"פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ" (זכריה ב, ח).

אלפי שנים לאחר מכן, אנו חיים ומבקרים בירושלים, והיא העיר הגדולה בארץ. הכהונה פסקה, אורה הממשי של המנורה כבה, אך מושג המנורה וסמליותה עדיין קיימים.

בספרו "נתיבות שלום" על התורה מסביר הרבי מסלונים על האור המיוחד של המנורה: "המנורה שהאירה לכלל ישראל באור הגנוז[4] היא מקור החיות של ישראל… ואת הכוח הזה של אור המנורה אי אפשר ליטול מישראל כי בלעדיה אין להם חיים… אור המנורה מאיר תמיד לישראל – לכל המתייגעים להשיג אור, שאליהם מתגלה אור המנורה".

אור המנורה הוא אורו של העם, וכל דור יכול להדגיש באמצעותה את הערכים החשובים בעיניו. כך הנרות ממשיכים לדלוק, ואילו המסרים משתנים או מקבלים משמעות חדשה. אפשר להעלות אורות רבים: של שבת ושל חג, של חכמה, של צדק, של תקווה או של שלום. ואפשר גם להעלות ניצוצות של האור הגנוז כשאנו מהווים נקודות אור בחיי הזולת: עושים מעשים של טוב, של חסד ושל אהבת האדם.

אך כמו אור המנורה – בלי לכידות פנימית, בלא פנייה אל יעד מרכזי משותף – האור לא יופץ.

ולכן, בהעלותנו את נרותינו נשאל את עצמנו: מהם "פני המנורה" שלנו? מהו כוחנו הרוחני? לאורה של איזו דרך נלך? למי תאיר המנורה?

נעמי שמר הפליאה לשאול זאת בשירה "מי ידליק":

מִי יַדְלִיק נֵר עַתִּיק? מִי יַשְׁמִיעַ שִׁיר?

מִי יִמְצָא בְּלִבּוֹ אוֹר חָדָשׁ בָּהִיר?

 

על הכותבת
מרגלית קונשטוק
, מהבוגרים הראשונים של מכון שכטר (תואר שני במסלול מגדר, משפחה וקהילה), כותבת חומרי הוראה באגף הגיל הרך של קרן תל"י. היא עסקה שנים רבות בחינוך יהודי בגיל הרך בתפקידי ניהול, ייעוץ וכתיבה, התמחתה בהכשרת מורים להוראת עברית כשפה נוספת בתפוצות, ומשמשת יועצת וכותבת במגוון מסגרות חינוכיות.

 

[1] זכריה ב, יד-ד, ז.

[2] בסרטון הזה אפשר לצפות בהסבר על מבנה המנורה ומשמעויותיה.

[3] הצהרת כורש ניתנה בשנת 538 לפני הספירה  ע"י המלך כורש ואישרה מתן אוטונומיה דתית לעם היהודי שגלה מארצו לבבל והתירה להם לשוב לירושלים.

[4] גניזת האור שנברא ביום הראשון מתוארת בגמרא במסכת חגיגה, יב, עמוד א.


לתגובות והערות- לחץ/י כאן

לקריאת הפרשות הקודמות של "פותחים שבוע" לחץ/י כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של "פותחים שבוע" לקבלת מייל שבועי- לחץ/י כאן