פרשת אמור, ויקרא, פרקים כא-כד

6.5.17 י' אייר תשע"ז

שרה לבוביץ מהאודי

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם. (ויקרא כג, ד)

פרשת אמור היא פרשת השבוע "שלי", והיא תפסה מקום מרכזי בבת המצווה שלי אף על פי שלא למדתי אותה ולא קראתי אותה. הכיצד? גדלתי בקהילה יהודית בארגנטינה, בעיר סנטה-פה, ולמדתי בבית הספר המשלים ח"נ ביאליק. אלו היו קהילה ציונית ובית ספר ציוני, וישראל, השפה העברית, ההיסטוריה של העם היהודי והתנ"ך עמדו במרכזם.

כשהגעתי לגיל מצוות החליטו ועד ההורים והנהלת בית הספר להתחיל מסורת חדשה של ציון גיל המצוות לבנות. איך לציין את המועד? איך למלא במשמעות חדשה את גיל ההתבגרות של הבנות? אני משערת שאלו היו השאלות שהעסיקו את ההורים, את המנהל ואת המורים שעיצבו את הטקס.

הוחלט לחגוג בת מצווה, בטקס חגיגי, לכל הבנות שלמדו בבית הספר מגיל 12 עד סוף התיכון. אני הייתי חלק מקבוצת הבנות הזאת. עמדנו בהתרגשות גדולה, אחרי חודשים של לימודים והכנות, לבושות לבן, בבית הכנסת הקהילתי. זה היה יום ראשון – יום שבתון בארגנטינה – בחודש ספטמבר, לפני החגים. קראנו קטעים על חיי נשים מיוחדות בעולם היהודי-ציוני, קראנו את 13 העיקרים של הרמב"ם, שרנו שירים ישראליים ושירים מהמסורת. לא עלינו לתורה, לא למדנו את פרשת השבוע, אבל התחלנו תהליך של שינוי משמעותי בתפיסת מקומה של האישה במרחב הציבורי הקהילתי, גם בקהילה וגם בנו, בנות בגיל ההתבגרות, כששאלנו את עצמנו שאלות זהות מרכזיות.

נסיון שני

בתמונה: טקס חגיגת בת המצווה הראשון בעיר סנטה-פה בארגנטינה. ספטמבר 1970.
אני השנייה מימין, מעל הילדונת שליד הפרחים.

בפרשת אמור כתוב "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (ויקרא כ"ג, ד).

טקסים משמעותיים מחזקים אותנו ועוזרים לנו לעצב את זהותנו. החוויות שלי בחיי הקהילה היהודית ובבית הספר עיצבו אותי והשפיעו על מי שאני היום.

"המועד הוא מקום המפגש הקבוע בין הזמן להתוודעות בני האדם. הוא המגדלור המאיר את הדרך ומעניק לה השראה…" כך כותב מוקי צור.[1] המועד הוא הבנייה תרבותית, הוא עצירה לצורך מתן משמעות לזמן. בזמן המעגלי, המחזורי, זה שחוזר על עצמו, אבל גם בקו הישיר של חיינו, המועד הוא סמל.

במסכת ראש השנה במשנה, במחלוקת על קביעת ראש חודש, כאשר עוד קבעו את ראש החודש על פי עדות, דרש רבי עקיבא "'אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם', בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּו".[2] כלומר, כדי לקבל לגיטימציה אפילו אלוהית – "אתם", כלומר אנחנו, צריכים לקרוא למועד מועד, אנחנו קובעים את התאריך, ואני מוסיפה – אנחנו ממלאים את התוכן, יוצקים את המשמעות – כיצד לציין? מה המשמעות? זה בידינו.

 

על הכותבת
שרה לבוביץ מהאודי היא אם לשלושה וסבתא ולשלושה. בתפוצות הייתה אשת חינוך, מורה ומנהלת בית ספר ח"נ ביאליק (שבו למדה מגיל שנתיים ועד 17). כיום בארץ היא מורה, מנחה, מדריכה ומלווה מוסיקלית בקרן תל"י.

 

[1] מוקי צור, מתוך אתר 929, ויקרא כ"ג, http://www.929.org.il/page/113

[2] משנה, ראש השנה, פרק ב משנה ט.


לתגובות והערות- לחץ/י כאן

לקריאת הפרשות הקודמות של "פותחים שבוע" לחץ/י כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של "פותחים שבוע" לקבלת מייל שבועי- לחץ/י כאן