חיילות מעלות מורל

 תל"י אלונה
חלוקת כיבוד לחיילים

תרגיל חטיבת גבעתי

בבית הספר תל"י אלונה שבמושב עמיקם קיבלנו ילדי כיתה ו' משימה – לכתוב עבודה על דמות מופת.
רוב בני כיתתי בחרו לכתוב על דמות מופת מפורסמת, כגון גולדה מאיר, הלל יפה, אלברט אינשטיין, אילן רמון ועוד.
אני בחרתי לכתוב את עבודתי על יעקב רזניק, שהוא סבא‑רבא שלי, ולא ידעתי על מעשיו ועל תרומתו לחברה בכלל ולחיילים בפרט.

יעקב רזניק היה אב שכול, הוא שכל את בנו בשנת 1949.
גיליתי שבמשך 30 שנה הוא חילק כיבוד קל לחיילים בצומת אולגה שבחדרה, שבוע לאחר שבוע, בקיץ ובחורף, הכול מכספו ומתרומות.
גיליתי שהוא היה הראשון במדינת ישראל, עוד לפני הוועד למען החייל, שהקים דוכנים לחלוקת כיבוד לחיילים.

עם התקדמותי בעבודה ובראיונות שערכתי עם אנשים שהכירו את יעקב רזניק, "הסבא של החיילים", גיליתי שהוא היה גם יקיר העיר חדרה על תרומתו לקליטת עליית ברית המועצות בשנות ה-70.
פתחתי עמוד פייסבוק על שמו, "יעקב רזניק הסבא של החיילים", ושם אנשים כתבו זיכרונות ממפגשים אתו.

לפני יציאתנו לחופשת הפסח קיבלנו משימה לתרום לקהילה בהשראת דמות המופת שלנו.
מיד כשקיבלנו את המשימה ידעתי שתרומתי תהיה לחיילים!
כאמור, נושא התרומה אינו חדש במשפחתי, ולכן הרגשתי שייכת ומחוברת לשורשיי!
לפני יום התרומה הגדול התחלנו להתארגן, וזה גם מה שעזר להתרגשות להתגבר.
קנינו שוקולד למריחה, ביסקוויטים ולימונדה, הבאנו מתקן שתייה גדול, והייתי מלאת התרגשות וציפייה.

בבוקר יום שישי אבא שלי העיר אותי ואת אחיי מוקדם ויצאנו לתחנת הרכבת. כאשר הגענו לתחנה התמקמנו עם שולחנות וחיכינו לרכבות ולאוטובוסים של החיילים. כאשר הגיע האוטובוס הראשון כולם היו מופתעים, אך חיממו את לבי בפרגון ובחום, מה שגרם לי להמשיך לחייך ולחכות לעוד ועוד אוטובוסים!

כאשר הגיעו עוד ועוד אוטובוסים, החיילים ואנשים שמסביב לא האמינו שיש אנשים שעומדים ומחכים שיגיעו חיילים ויאכלו את הכיבוד שהכינו להם. הרבה מאוד אנשים מסביב צילמו, וכמוהם גם החיילים. משפט שחזר על עצמו היה "איזה כיף שיש עוד אנשים טובים באמצע הדרך", ואני חושבת שזה נכון, ומקווה שיהיו עוד אנשים שיתרמו ללא תמורה ויהנו כמו שאני נהניתי!

אני מקווה שעוררתי בכל אחד מכם משהו בלב שיגרום לכם לתרום ולהיות חברותיים וטובים כלפי הסביבה.

רציתי להודות לחיילים שלא הפסיקו לשדר חיוך שמחה והמון פרגון!

תודה גם להורים שלי ולאחים שלי אלון ואסף, שעזרו לי לממש את היום הזה, וכמובן לסבא‑רבא שלי יעקב רזניק, שהיה איש נפלא וגרם לי להבין את ערך הנתינה והתרומה לחברה. הבנתי שהוא היה באמת דמות מופת נערצת ביותר.
אני בטוחה שזה לא היה אירוע חד‑פעמי, אלא תחילתה של מסורת לחלוקת כיבוד קל לחיילים בתחנת הרכבת בנימינה שבה עוברים אלפי חיילים – חילקנו בערך 500 כוסות לימונדה ומאות ביסקויטים עם שוקולד!
כל חייל, ללא יוצא מן הכלל, קיבל כוס לימונדה וביסקוויט עם שוקולד.



כתבות נוספות בעיתון חזרה לעמוד הראשי