מנהלים ומחנכי תל"י יקרים,

ברצוני  להביע את רגשי תודתי העמוקים על השתתפותכם באירוע שנערך לרגל 40 שנה לחינוך תל"י ועל תרומתכם להצלחתו, ואני מבקש לחזור ולהדגיש בפניכם את חזון תל"י ואת היישום שלו, שעליו כולנו אמונים.

קרן תל"י מגויסת בכל כוחה למאבק המתחולל סביבנו על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. צמיחתם ופעילותם הנמרצת של כוחות פוסט־ציוניים או א־ציוניים מצד אחד, וכוחות אנטי־דמוקרטיים מצד שני, ואדישותו הגדולה מדי של רוב הציבור בישראל בסוגיה זו,  עלולים  להשמיט מתחת רגלינו את ההישג שהשגנו בבניית מדינת לאום לעם היהודי, מדינה בעלת אופי יהודי־דמוקרטי ומודרני.

בנאומו בקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב־1897  כבר אמר הרצל את הדברים האלה:

חזרנו הביתה. אבל הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו  לארץ היהודים. אין לנו צל של כוונה לותר אף כמלוא הנימה על התרבות שקנינו לנו.

האומנם?

 

כדי שרוב העם יחזור ליהדותו הוא צריך לפגוש אותה, להכיר אותה, לדעת אותה ולאהוב אותה.

תפקידנו, מחנכי ומחנכות תל"י, הוא תפקיד בעל חשיבות עצומה בתווך הזה. עלינו להיות לא רק הגשר בין העולמות הרוחניים המופלאים שיצרו הדורות הקודמים לבין דור העתיד, אלא גם ההוכחה החייה שאין סתירה בין חיבור למורשתנו ואהבתה, לבין  היותנו יהודים מודרנים, פתוחים, סבלנים, ליברלים ודמוקרטים בהליכותינו.

 

ההוגה הענק אברהם יהושע השל כתב:

ימות העבר וימות ההווה אחוזים בה זה בזה. לא תיתכן אהבת ישראל אם לא נתהלך את הדורות שחוללו אותנו. ולהפך: ללא אהבת היהודים שבדורנו, ואף הפוחזים והריקים בכלל, לא נזכה להתקשר לישראל שבעבר. אחדות כל הדורות ואחדות הדור תלויות זו בזו.

(מתוך אלוהים מאמין באדם, בעריכת דרור בונדי, דביר ומכון שכטר, ירושלים 2011, עמ' 61)

בין שנרצה בכך בין לאו, עלינו מוטלת האחריות להפוך את נחלת העבר ואת תורת אבותינו למעיין מים חיים שירגשו את ילדינו ויותירו רושם בעל יימחק בנפשם,

רושם שיגרום להם לאהוב את מורשתם, את עמם ואת מדינתם,

רושם שיגרום להם להיות בני אדם טובים ואנושיים בעולם שיצא מדעתו,

רושם שיגרום להם לקום בבוקר עם תחושה של שליחות – "לתקן עולם במלכות שדי".

 

אנחנו, בהיותנו חוליה בשרשרת, ממשיכים ועושים למען הנחלת העבר ועיצוב העתיד, ומה שנעשה היום יקבע  מה יוותר מחר. מה שנבחר ללמד היום, הוא מה שיזכרו תלמידנו מחר. מה שנגרום לתלמידינו לאהוב היום, הוא מה שהם ירצו למסור לילדיהם. זו משימתנו – לחדש את יצר המסירה של דור אחד לדור הבא.

כהמחשה לרעיון זה, ברצוני להביא פסקה נוספת, נפלאה,  מדברי הרב א"י השל:

לא "הספר" אלא "תלמוד תורה" הוא דרישת היסוד. לא הידיעה, הבקיאות, עיקר, אלא העיון וההתקדשות ללמידה.

לפי רבה, "בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: "... קבעת עתים לתורה?" [שבת לא ע"א]. ואין שואלים אותו:  כמה למדת ומה אתה יודע? התכונה המציינת את היהודי היא לא אהבת הידיעה, אלא אהבת הלימוד.

 הכול תלוי במי שעומד לפני התלמידים. אין המורה בחינת מקור חיים אוטומטי שאפשר להוציא ממנו  משקאות רוחניים בכל עת ובכל שעה. עומד הוא כעד לפני התלמידים, או כזר.  

אין הוא יכול להנחות את חניכיו לארץ הבחירה, אם לא היה שם בעצמו. כשהוא שואל את עצמו: האם מקיים אני את מה שאני מלמד? האם מאמין אני  במה שאני מוציא  מפי? מן הדין הוא שיהא בידו לענות בחיוב.

מה שאנו זקוקים לו יותר  מכל דבר אחר אינו ספרי לימוד אלא אנשי לימוד.

אישיותו של המורה היא־היא הטקסט שהתלמידים לומדים: הטקסט שלא ישכחו לעולם.

מורה זמננו, אף שאינו  עוטה עוד  זקן צח כשלג, חוליה הוא בשלשלת המסורת. הוא המתווך  את העבר ואף את ההווה. אולם הוא גם הבורא את העתיד של עמנו. עליו ללמד את התלמידים להעריך את העבר, על מנת להנהיר להם את עתידם.

(אלוהים מאמין באדם, עמ' 251)

 

לחדש את יצר המסירה – זאת זו משמתנו. "לא עלינו המלאכה לגמור אבל אין אנו בני חורין להיבטל ממנה" (משנה, אבות ב, טז), ומי ייתן ונצליח בה.

בברכה,

ד"ר איתן שקלי, מנכ"ל

 

 



כתבות נוספות בעיתון חזרה לעמוד הראשי